אני אנסה לכתוב על אפשרות לשנות כיוון או תחום עיסוק מתוך מחשבה שיש אנשים אשר זקוקים למידע זה. התחלתי לעבוד כאח מיד בתום לימודים ביחידה לטיפול נמרץ לב. ברצוני להשאיר בצד סגנונות עבודה, אבחנות ומטופלים אשר נמצאים ביחידות לטיפול נמרץ וזאת מכיוון שלא קיימת הומוגניות בכלל. מה שנהוג למשל ביחידה במרכז רפואי ב"זיו" אינו תקף עבור "שיבא". מרגע הגעה שלי כאח צעיר ליחידה הבנתי שצריך ללמוד, להשקיע, צריך לעבור הכשרות וקורסים. ככל שאתה בולט יותר, יודע יותר כך תוכל לרכוש אגדה ומעמד מסוים בצוות המחלקה. כמובן שלא הכול וורוד וקיימת פוליטיקה פנימית, קשרים בין אישיים ואפילו במידה מסוימת קשרים משפחתיים. תוך שנתיים היו מאחורי קורסים "על בסיסי" וקורס "הדרכה". התחלתי להדריך, בהחלט נהניתי בהתחלה. מאוד מרגש "לבנות" דור העתיד, להשאיר את "החותם" שלך. השקעתי בהדרכה, בניתי מצגות, ניסיתי לאתגר בתרגילים מחשבתיים, במקרים ( Case Study) מעניינים. התחלתי יותר ויותר לקרוא מאמרים. פעם אחד הציעו לי לעבור על התיקים ולרכז נתונים עבור מחקר מסוים. לראשונה בניתי טבלה ב Excel , עברתי על מאה ומשהו תיקים, לקח לפחות 80 שעות. לראשונה כתבתי דווח התקדמות ונתתי ערכה לכמות השעות דרושות לטיפול בנתונים. התחלתי לטעום בכפית מה זה מחקר, ממה מתחילים, איך נערכים. הבנתי שצריך לקרוא ספרות, להבין מושגים ושיטות. לקח בערך שש שנים מתחילת העבודה כדי להתחיל להבין שאני מציתי את עצמי בתחום הסיעוד המאופיין בעבודת כפיים מסורתית, מילוי דיווחים יומיים ואומדנים. לא נהניתי יותר מהדרכות לא של סטודנטים ולא של מטופלים. אמירות כמו "אתה כולו אח", "מקצוע של אח זה מקצוע של טכנאים", "למה אתה לא הולך ללמוד רפואה" מאוד הציקו לי. הבנתי שאינני אוכל להמשיך יותר מדי זמן וכדאי מעוד להתחיל לשנות משהו. התחלתי מתואר שני. זה היה חייב להיות תואר שאיננו סיעוד. מטרה הייתה לרכוש ידע אשר ייתן לי אפשרות בעתיד לעזוב את התחום. בין הקורסים ב"בריאות הציבור" ראיתי סטטיסטיקה, יישומי מחשב במחקר אפידמיולוגי, עקרונות המחקר. התחלתי תואר שני בבריאות הציבור, הבנתי שאני גם צריך להשאיר את הפתח ללימודים בהמשך ולכן בחרתי במסלול של תיזה. סטטיסטיקה הייתה קצת קשה בהתחלה, גם בחירת המנחה וכתיבת הצעת מחקר "הוציאו לי את המיץ". ביום בהיר אחד החלטתי שאוכל לעשות מיני מחקר, סוג של פיילוט. לקחתי נתונים של מטופלים עשיתי מודל רגרסיה קטן, היראתי לאחות אחראית. תוצאה יצאה מעניינת. היא אמרה לי משהו לגבי כנס בחו"ל. מצאתי כנס בברלין, שלחתי תקציר. תקציר התקבל. נקבע לי זמן הרצאה בברלין. 17 דקות של הרצאה בברלין, ווטסאפ יום לפני עם איחולי הצלחה מאחות ראשית. זה היה מרגש. חזרתי מכנס. יום אחרי זה במשמרת לילה הגשתי סיר ליציאה לבחור בן 38 עצמאי, במשטר אוטם שנאסר עליו לקום מהמיטה. ניקיתי אותו אחרי יציאה. בבוקר אחרי משמרת פתחתי אתר Alljobs. עבודה ראשונה שלי הייתה במכון מחקר כעוזר מחקר. כתבתי סקירות ספרות, עניתי על שאלות קליניות, אספתי נתונים ממערכות רפואיות ( Chamilion, MDclone, RIS, MetaVision) לצורכי מחקר. למדתי לכתוב קוד ב R programming, Python. למדתי לנקות נתונים, להכין אותם לעיבוד פרה-למינארי ולמודל אנליטי. קיצורים כמו NLP, AI MI, Kmeans, הפסיקו להיות זרים בשבילי. היתרון שלי היה שידעתי לא רק שיטות אנליטיות אלא גם הבנתי איך לפרש תוצאות מבחינה קלינית. שנתיים נהניתי מאוד. צוות היה נפלאה, אנשים היו מאוד אדיבים, לא הלחיצו עם עבודה, כדי להעביר ביקורות ביקשו רשות והתנצלו מאוד בסוף. בינתיים סיימתי תיזה, והתחלתי לחשוב מה עליי לעשות בעתיד. דיברתי רבות עם בחורה אחד בצוות, תזונאית בהכשרה אשר גם לאחר סיום תיזה התלבטה רבות לפני שבחרה בדוקטורט. להיכנס לדוקטורט זה לפחות 5 שנים של עבודה כאשר בסוף, לדעתי, מאוד מתקבעים לתחום אקדמאי. ולדעתי מקום העבודה עתידי עם דוקטורט יהיה מחקר באוניברסיטה או במכון ממשלתי. זה לא רע אך לדעתי טרם הבשלתי למחשבה שכנראה מכון מחקר תהיה תחנה אחרונה שלי לפני פנסיה. גם שכר במכון מחקר לא משאיר התלבטות כאשר בוחרים לעזוב. לראשונה כאשר התפטרתי אנשים ניסו לשכנע אותי להישאר. חוקרת בכירה ביחידה הייתה המומה והאמינה עד ליום אחרון שאני אתחרט. מנכ"ל מכון ניסה לדבר ל"חוקר שבתוכי" אשר צריך להשאיר משהו אחריו ולא לעזור רק בגלל הכסף, חייב להגיד כמעט שכנע להישאר. כך לא היה בבית חולים ממשלתי, שם עזבתי ואפילו לא נתנו שאלון שביעות רצון. בבית חולים ממשלתי איש לא התקשר ושאל למה מדריך קליני עם קורס על בסיס בטיפול נמרץ (לפי סקר כוח אדם בסיעוד בשנת 2018 היו כאלה 75 בכל ישראל) עוזב אחרי כל כך הרבה שנים. כעת בעבודה חדשה שלי אני כותב חוות דעת קליניות בנושא של רשלנות רפואית תוך שימוש במחקרים וקווים מנחים. חברה פרטית לגמרי, שכר תואם, תנאי עבודה כמו במגזר פרטי – חוזה אישי, אם אתה יודע להתמקח תקבל יותר. מגיעים עושים עבודה מקבלים שכר בהתאם. האם אני אחזור מתישהו למחלקה או מרפאה? ספק. יש כבר יותר מדי כיוונים שאני יכול לבחור בהם והכי חשוב שבמקומות אלה מעריכים את הידע, מקצועיות וכישורים שרכשתי לאורך השנים.