האחות כמקצוע

מקצוע האחות הוא בעיני המקצוע המרתק ביותר מבחינה מגדרית.

אחות היא האישה החזקה ביותר אבל גם החלשה ביותר, היא עובדת עם האנשים החזקים ביותר בקהילה, עם מצילי החיים. אך ממנה נדרש רק לסייע, לעזור, להיות נחמדה.

אחות היא "רחמנייה". ממנה נדרשת חמלה, אנושיות, חיוך – להיות אישה. אבל גם להחזיק את הסיטואציה, הלעיתים קשה מאד ולא להתפרק במצבי לחץ או טרגדיה – להיות "גברית".

פלורנס ניטינגייל נחשבת לאחות החילונית הראשונה בהיסטוריה. היא היתה אישה מרתקת מהמאה ה19 שהכניסה את הנשים לתחום הרפואה. היא הייתה הראשונה שהבינה את חשיבות ההיגיינה בבתי החולים, את חשיבות האמפטיה לחולים עצמם, את חשיבותה של החמלה. היא מעולם לא נישאה, חייה היו מלאים בעבודתה. אישה פמיניסטית שהפכה את הנשיות לכוח עצום בעולם הגברי.

המקצוע הזה, "אחות", היווה מנוף מצוין עבור נשים. כך יכלו להיות נוכחות בעולם הרפואה הגברי כל כך ואף להשתמש בנוכחותן כדי להציל חיים. לא חסרים סיפורי גבורה של אחיות בחזיתות השונות, למשל בסידרה מ.א.ש, בה ניתן לראות אחיות בחזית, בתקופה בה לא גייסו אחיות לקרב.

נשים הורשו אז לצאת מהבית כדי ללמוד סיעוד. הן גרו במעונות שנחשבו בטוחים (הסיפור על הפרופסור המפורסם שנתפס בעודו מטפס על חלון חדרה של תלמידת סיעוד בהדסה עדיין מסופר במסדרונות הישנים). ולא היו זקוקות אפילו לתעודת בגרות עבור הלימודים הללו. כשאני שומעת סיפורים של אחיות ותיקות על תנאי העסקתן אני מצטמררת, תנאי עבדות לשמה. כיאה למקצוע נשי, לא היה גבול למה שנדרש מהאחות. למשל, שעות העבודה: דרישה לעיתים למשמרות לילה רצופות במשך חודש ללא יום חופש אחד. משמרות כפולות, פרופסורים צורחים, משפילים, וחיים בקמפוס בית החולים.

בשנות השמונים החל השינוי. תחום הסיעוד בישראל הלך בדרכי הסיעוד בארה"ב והפך למקצוע אקדמי. האחיות החלו ללמוד באוניברסיטה. לימודים קשים, תובעניים ואינטנסיביים. האקדמיזציה של ה"עיסוק הנשי" הפכה אותו למקצוע של ממש. תקשורת, אמפטיה, הכלה, כל אלו נלמדו לצד מקצועות רפואה. מסגרות הלימוד העממיות לסיעוד נסגרו בבי"ס תיכונים, ובתי הספר לאחיות מעשית נסגרו.

במקביל – גברים נכנסו למקצוע. הם קודמו במהירות, זכו לפרגון הן מצד הרופאים והן מצד המטופלים. אח – הוא אסרטיבי. והאחות? אישה רעה. מקצוע הסיעוד הוא אולי המקצוע היחיד בעולם הרפואה בישראל המוגדר כעיסוק ולא כפרופסיה. אין הגדרה מהותית לתפקיד. מה הוא כולל? האחות צריכה לעשות כל מה שאומרים לה, לבצע כל הוראה שנותן לה הרופא וכל הנחיה של משרד הבריאות וההנהלה. בעיני הציבור, האחיות נתפסות כאחראיות על כל אספקט של טיפול בחולה. כשהרופא לא מגיע – צועקים על האחות. כשהאוכל לא טעים – צועקים על האחות. הרופא רשם אבחנה שגויה? האחות כנראה אשמה.

על הצלת החיים אמונים רק הרופאים.

שנים עבדתי בטיפול נמרץ, שם האחיות מאבחנות חולים, מנחות את הרופאים בהתנהלות עם המכונות, גם עם מכונות הנשמה, עם הציוד המתקדם, התכשירים הרפואיים. הן נותנות את הנשמה אבל לא מקבלות הערכה. והאמת? שלרוב האחיות זה גם לא מזיז.

המחלקה הקרדיולוגית מכוסה בפוסטרים של רופאים מחייכים בשיניים בוהקות – ולאחיות לא אכפת. רופאים יוצאים מחדר ניתוח ומחסלים את המנות העלובות שהאחיות קיבלו למשמרת הלילה – והן לא יגידו כלום, הוא רעב, מסכן.

ובתוך כל זה נולדה השביתה, שביתת האחיות. אומרות לא. אמנם, כיאה לנשים, מקצוע האחיות עטוף בדאגה לחולים וכך גם ה"לא", שמסמנת השביתה, עטוף גם הוא בדאגה לחולים. בפעם הראשונה הן אמרו לא למטלה שהונחתה עליהן מההנהלות השוביניסטיות של בתי החולים. האחיות כבר לא תעשנה כל מה שיגידו להן.... אולי השלב הבא יהיו אחיות שיצליחו להתברג בתפקידים הקשורים בקבלת החלטות בהנהלת מערכות הבריאות השונות ולא רק כעושות דבריהם של הרופאים. כי הרי בתכלס מי שבאמת מנהלות את המחלקות השונות הן האחיות.

@DANA GRO