זה הולך להיות פוסט ארוך וכואב

בעבודתי אני נוגעת בתחילתם של החיים. מבחינתי זאת יותר מעבודה או פרנסה: זה הייעוד שלי, עבורי חיבור נכון בין אם ליילוד הוא רגע של קדושה.

אני אחות בבי''ח מעל 30 שנה.

עבדתי הרבה שנים עם חולים קרדיאליים, אבל בשנים האחרונות הגעתי למקום שמביא לחיי הרבה אור ושמחה.

אני אחות במחלקת ילודים, אני גם יועצת הנקה, ועוד חודשיים גם מוסמכת לייעוץ שינה.

בעבודתי אני נוגעת בתחילתם של החיים. מבחינתי זאת יותר מעבודה או פרנסה: זה הייעוד שלי, עבורי חיבור נכון בין אם ליילוד הוא רגע של קדושה.

את הטלטלה שאנחנו האחיות עוברות בתקופה האחרונה בתוך המערכת אין לתאר. בשבועות האחרונים המצב הגיע למצבי קיצון מסוכנים, גם לנו וגם למטופלים.

אני מרגישה שבתוך מערכת שאני עובדת בה מתרחשת כעת מלחמת לבנון השנייה.

אני מרגישה ששלחו אותנו, האחיות, להיות הראשונות בחזית, אבל ללא כל תמיכה והגנה. לא פזית ולא נפשית. היתרון של החיילים האומללים ההם היה שהמלחמה שלהם נמשכה 34 ימים. שלנו היא ללא אור בקצה המנהרה, וגם ללא תמיכה ראוייה.

כשהם חזרו היה להם עורף מחבק ותומך, וגם וועדת חקירה.

לנו אין תמיכה, אין עורף תומך, וגם לא תהייה אף וועדת חקירה מה יש לנו?

מערכת תובענית, דורשנית ואלימה שמנסה לסחוט מאיתנו כל שניתן,

תוך עצימת עיניים והתעלמות כרונית מהצרכים שלנו, ממצבנו הנפשי, ממתן הגנה פזית בארועים חוזרים ונישנים של תוקפנות כנגדינו ע''י מטופלים ומשפחות, דבר שלצערי הפך כבר לשגרה.

ועל תמיכה נפשית כמובן הס מלדבר. יאללה עבודה.

הכי קל למערכת לכפות עלינו שלא לצאת לחופש שנתי מתוכנן,

כי אין מספיק אחיות, הכי פשוט זה לשים עלינו צוו גורף האוסר עלינו לצאת לחו''ל. בואו נדבר רגע על הצוו המביש הזה:

האם נתקלתן בעוד מדינה בעולם החופשי שהטילה צוו אגרסיבי שכזה כנגד עובדיה המופקדים על בריאות הציבור? כמה חוסר אמון בנו האחיות !

למעשה זה הרגע שבו אתם מודים שאתם לא סומכים עלינו, לא מאמינים בנאמנות שלנו, ומרגישים צורך דחוף לכפות עלינו שלא לברוח בשעת החירום הזאת מהמערכה, אבל איפה אתם כשאנחנו צריכות גם תמיכה?

מעשה מביש.

התקנים של האחיות בארץ גם הם קשים לעיכול:

5 אחיות ל1000 מטופלים.. באירופה לפי תקן ה OECD מדובר על 9 אחיות ל1000 מטופלים. מביש.

בגלל מצב 'חירום קורונה ' שנקלענו אליו אנחנו מתמודדות עם אחיות מאומתות, אחיות בבידוד, והס מלהזכיר בעיות שגרתיות.

אנחנו במצב של מחסור כרוני של אחיות (ועל התקנים מבישים כבר דיברנו).

כמעט בצורה קבועה אנחנו עובדות בבקרים בצוות חסר של 25%. כלומר 3 אחיות במקום 4.

האמת היא שזה לא מעניין איש במערכת, כי אנחנו 'מתפקדות'.

מה שהיא, 'המערכת', בסופו של דבר רוצה מאיתנו זה 'לתת תפוקה', בשקט תעשייתי להשאר שקופות.

התרגלנו לשתוק 'להסתדר', ליישר קוו עם הדרישות. האמת היא שכבר היינו במשמרות קטסטרופליות של 2 אחיות מהצוות בלבד.

מילה על הצוות שלנו: אני עובדת במחלקה עם צוות מקצועי, חברי, תומך.

את כל הפוסט הזה אני כותבת כי השבוע נחשפתי לעוצמת תוקפנות והתובענות כנגדי, שלא זכורה לי מהעבר.

כאמור אני עובדת ב'מחלקה שמחה. אני לא רוצה לדמיין מה קורה במחלקות עם מגוון רחב של בעיות רפואיות. אני מרגישה חשופה,אין איש במערכת שאכפת לו להקטין את סכנת ההידבקות שלי. אם היה אכפת להם אז מזמן היו מגבילים את מבקרי היולדת למבקר או שניים קבועים, ולא כמו עכשיו, שכמו סביבון כל הזמן מתחלפים.

אם המערכת היתה רוצה לשמור על הבריאות שלי הם היו מייעדים שומר במחלקה על הקפדת המסכות, ולא היו הופכים את האחיות ל'שוטרות' שמבקשות עוד ועוד מבני משפחה ויולדות לעטות מסיכות. השבוע נכנסתי לחדר של יולדת וביקשתי ממנה לשים מסיכה גם על האף. היא הגיבה אלי בתוקפות. אמרתי לה שאני מצפה שתשמר על הבריאות שלי כמו שאני מנסה לשמור על שלה. ''אני משתדלת לשמור מרחק 2 מטר, לעטות מסיכה'', אמרתי לה.

היא התחילה לצרוח עלי שאנחנו לא נחמדות בצפת יותר נעים, ובכלל והיא מאוד חזקה ברשת, ועוד תכתוב עלינו ששון ושמחה.

עניתי לה שעכשיו אנחנו שתינו בחדר ולא בשום רשת. ואז היא הרהיבה עוז, והוסיפה: ''הינה את לא שומרת 2 מטר מהתינוק שלי''

אה, ''היא הורמונלית אחרי לידה, את צריכה להבין אותה'' אתם בטח תגידו לי לתרגל סובלנות והדברות לא אלימה.

(זאת לא בדיחה, אכן עשו לנו כבר כזאת השתלמות, ללמדנו שבנו הטעות, ונא לשנות התנהגות!)

יולדת אחרת עם חיצי תוקפנות הרימה את קולה עלי: כולכן מסתובבות עם תגים הפוכים כדי שלא נראה את השם לכם!

זה היה בהמשך לתלונה נוספת, בעיניי לא סבירה. נשארתי המומה.

''קוראים לי חגית, את יכולה להעיר לי, אני אהפוך אותו בשמחה. כל זה כשהיא מצווחת עלי כשהיא בפרוזדור, בלי מסיכה.

טוב, גם היא בטח הורמונלית אני צריכה להבין גם אותה.

היו עוד ארועים, די נוראיים באותו היום, שמכבוד האחר שיכול להחשף, אמנע מלכתוב.

התחילו להסתובב בראשי מחשבות נוגות: מה עובר עלי,עלינו, כצוות מותקף? מה קורה לנפש החשופה, לתובענות שאיננה מרפה?

אילו מנגנונים אני מגייסת כדי לשרוד את האלימות הזאת?

הבדידות שמציפה, חוסר האונים, הצורך לשמור על עצמי במגפה מתפשטת, בסביבה אלימה, מול ציבור אגרסיבי, לא ממושמע.

את מי בעצם אני מעניינת עם המצוקה שלי? מי בכלל חושב שהוא צריך לפסוע צעד אחד לעברי? הלא גם אני זקוקה למבט חומל.

אם אנחנו האחיות משאב כל כך נחוץ ויקר, איך יתכן שבתרבות הארגונית אנחנו נתפסים כלכך כ'מובן מעליו' ?

האם אתם באמת מאמינים שברגע האמת, כשתצטרכו אותנו, הטיפול יהיה נקי, כזה שאינו טבול בחויות הקשות הללו שאנחנו סופגות השכם וערב, טיפול נקי, שאיננו מתגונן?

אתם באמת חושבים שהרע הזה מסתיים רק במקום הסופג וכואב שלנו? היתכן שאינו מתפשט?

ביום חמישי בערב החלטתי להתקשר לנט''ל בשעה היעודה. הם פתחו קוו תומך למערך ה'מגיבים ראשונים'.

זה כולל כמובן את הצוותים הרפואיים. התקשרתי. פגשתי קו דומם. 'נא השאר את שם ומספר'. השארתי. הקול/הכל נשאר דומם

מדינה בהתפרקות כבר אמרתי?

כל כך כואב.

מאת: חגית אמסטר