מקצוע הסיעוד איננו פריבילגיה. הוא לא צריך להיות נחלת חלקן של מי שיכולה להרשות אותו לעצמה כי מישהו אחר תומך בה. זוהי עבודה ככל עבודה. עבודה דרושה לציבור. עבודה הכרחית. שלמו לנו את המגיע לנו.
אני זוכרת את היום הראשון בבית הספר לסיעוד. אחת המורות הוותיקות נכנסה, הניחה את התיק, עמדה מולנו והתבוננה. "אז מה?", שאלה, "למה דווקא סיעוד? ואל תאמרו לי שזה הכסף או הלימודים הפשוטים, כי יש לי חדשות בשבילכן". התבוננו האחת בשנייה, כי היה ברור לנו שאנחנו לא כאן בשביל הכסף. כך התחלתי, לפני כעשרים שנה, את לימודי הסיעוד. למדתי ארבע שנים אינטנסיביות ששילבו הרבה תיאוריה ופרקטיקה. שנים אלה היו רק תחילתו של תהליך הכשרתי כאחות בישראל. בספירת מלאי מהירה, הקריירה שלי כוללת שמונה שנות לימודים ו-18 שנות עבודה. עבדתי בעיקר בלילות, ואני לא אפרט כאן מה זה עשה לגופי, למשפחתי, לזוגיות שלי.
מחצית מחברותיי/חבריי לכיתה בחרו בשלב זה או אחר לעזוב את תחום הסיעוד, וחלק מהנותרים המשיכו לעסוק בתחום אך לא בישראל. מקום עבודתי הראשון היה באופן טבעי בבית החולים בו למדתי, ביחידה לטיפול נמרץ ילדים. מכיוון שהייתי אם צעירה לא יכולתי להרשות לעצמי לעבוד במשמרות הערב (15:00-23:00), אז במשך שנה עבדתי בעיקר בבקרים ובלילות. היו ימים שעבדתי שתי משמרות ב-24 שעות והזמן עם משפחתי הלך והתקצר בשל התלות בהסעות. לאחר אותה שנה התמזל מזלי ומצאתי עבודה בבית חולים קרוב יותר לביתי ואף באותה מחלקה – טיפול נמרץ ילדים. במחלקה זו ציפו ממני לצאת לקורס התמחות שארך שנה ועבורו הייתי צריכה לשלם. אתם מבינים: כדי להמשיך לעבוד ב"עבודת הקודש" תמורת שכר נמוך, הייתי צריכה להקדיש זמן וכסף שלא היה מצוי אצלי בשפע. להזכירכם, בתום הקורס עברו רק שנתיים מאז סיום לימודיי.
המשכתי לעבוד במחלקה זו עוד שש שנים, רק בבקרים ובלילות, ובעיקר בלילות. מכיוון שהייתי עדיין אחות צעירה בלי ותק רב, משמרות הלילה היו משמעותיות עבורי מבחינת השכר. משרת אחות מלאה בבית חולים מוגדרת כ-4-5, כלומר שבוע אחד ארבעה ימי עבודה ושבוע שני חמישה ימי עבודה, שבת כן, שבת לא. אבל בפועל, אנחנו עובדות 5-5 ושבתות בהתאם לצורך. ברוב המחלקות קיימת מצוקה עצומה של כוח אדם סיעודי.
שנות עבודתי במחלקה זו היו בעיניי זכות גדולה. באותן שנים, המשכורת שלי הייתה השכר הממוצע במשק, על אף שעבדתי בעיקר בלילות. לאחר אותן שנים עברתי עם משפחתי לדרום הארץ, והתחלתי לעבוד במחלקה לרפואה דחופה (מה שנקרא פעם מיון) בבית החולים. זוהי מחלקה אינטנסיבית ביותר, ואני עובדת בה מזה 11 שנים. בהתחלה עבדתי בהיקף של חצי משרה כי הייתי לאחר לידה, וכרגיל רק בלילות, כי אחרת זה לעבוד כמעט בחינם.
במהלך הזמן גם שם נתבקשתי לעבור קורס התמחות. משמעות הדבר היא השקעה של שנת לימודים נוספת ותשלום של שכר לימוד חלקי. בבית החולים החדש אף הוצע לי במהלך השנים תפקיד נוסף אשר הבהיר לי שאני זקוקה לתואר שני על מנת להתקדם. כלומר, שנתיים נוספות של לימודים כמו גם תשלום נוסף עבור שכר לימוד.
סיעוד הוא מקצוע מרתק בעיניי. הטיפול ההוליסטי אותו אנו מיישמות מתייחס לאדם מכל ההיבטים – הפיזיים, הנפשיים, הקוגניטיביים והסוציאליים. אם אנו לא מטפלות באופן ישיר, אנו משמשות כמתווכות וסוכנות טיפול משניות. במקצוע שלנו קיימת אפשרות להתפתח לרוחב, לעבור מתחום לתחום, מקליניקה כללית ליותר ספציפית, מילדים למבוגרים ועוד. ניתן גם להתפתח לאורך בתפקידי ניהול שונים.
אני גאה להיות אחות ואוהבת את המקצוע. כמוני גם אחיות רבות נוספות, ואולי אף כולן. אלמלא כן, אי אפשר להסביר כיצד אנו ממשיכות לעסוק בו למרות השכר הנמוך והתובענות הרבה. אבל אנחנו לא כוהנות ולא עוסקות בקדושה. תפסיקו לומר לנו שאנחנו עושות עבודת קודש כדי לפצות אותנו על השכר הנמוך. שלמו לנו שכר ראוי. שכר מספיק כדי לחיות בכבוד ולגדל את ילדינו בכבוד. המחמאות אינן יכולות לבוא במקום שכר אלא רק בנוסף. אף בעל בית, אף בעל מכולת ואף בנק לא מקבל אבק קדושה במקום כסף.
למזלי, אני יוצאת דופן. אינני אחת מהאחיות שמתקשות לסגור את החודש. לא בגלל שנולדתי למשפחה עשירה, אלא בגלל שבשנים האחרונות הפכתי לחברת קיבוץ. המשמעות היא שרמת חיי לא תלויה בשכר האישי הישיר שלי ושל בן זוגי. בזכות התמיכה של הקיבוץ כולו, אני יכולה למעשה להרשות לעצמי להמשיך לעסוק בסיעוד בגלל שאני אוהבת את המקצוע, בגלל שאני מאושרת מיכולתי לעזור לאחרים ולטפל בהם, בגלל שהוא מעניק לחיי משמעות חשובה. אבל לא כולן כמוני. מרבית האחיות אינן כמוני. מקצוע הסיעוד איננו פריבילגיה. הוא לא צריך להיות נחלת חלקה של מי שיכולה להרשות אותו לעצמה כי מישהו אחר תומך בה. זוהי עבודה ככל עבודה. עבודה דרושה לציבור. עבודה הכרחית. שלמו לנו את המגיע לנו.
כתבה : ענת בן משה